היא בת 29, גדלה בקריות. מאז שהשתחררה מהצבא התחילה במסעות בארץ ובעולם. הייתה שנה וחצי באוסטרליה וניו זילנד, ועשתה את שביל ישראל במלואו במשך חודשיים. אוהבת מפגשים עם אנשים חדשים, תרבויות ונופים משתנים, אבל לא פחות אוהבת לפגוש גם את עצמה, בכל פעם מחדש.
"סיפור הדרך שלי" הפעם עם לי אור פלטק.
אז למה החלטת לטוס לאוסטרליה?
רגע לפני שנרשמתי ללימודים בארץ, לקחתי החלטה לדחות בעוד שנה ולחוות את העולם שבחוץ עוד קצת לפני שאני מתחייבת למסגרת אחת. הצטרפתי לחבר טוב שטייל בניו זילנד ומשם הדרך לאוסטרליה הייתה קצרה. באתי חסרת ציפיות לחלוטין ליבשת הגדולה, עם אין-סוף רעיונות לטיולים ולעבודות, אבל לא חשבתי שאשאר יותר מכמה חודשים בודדים. שבועיים אחרי הנחיתה במלבורן, החלה להתפשט מגפה עולמית, והמסע שלי באוסטרליה התחיל!
מה הייתה העבודה הראשונה שלך באוסטרליה?
העבודה הראשונה שלי ביבשת הייתה ממש כמה ימים אחרי שנחתתי במלבורן. ראיתי פוסט בקבוצת פייסבוק על עבודה במטבח במסעדה של בחור ישראלי. משום שיש לי ניסיון, הלכתי לראיון והתחלתי לעבוד.
באילו עבודות עבדת באוסטרליה?
את רוב התקופה שלי באוסטרליה העברתי באוסטרליה המערבית, כך ששם צברתי את רוב הנסיון שלי. עבדתי הרבה ב-Hospitality (מסעדנות ומקומות תיירות ואירוח) עבדתי בעיקר במטבחים עבדתי בחוות שונות – קטפתי תותים, תפוחים, שתלתי תפוחי אדמה. עבדתי על טרקטור בעונת הקציר בשדות חיטה ושעורה. עבדתי בגינון (טיפוח ותחזוקת גינות פרטיות) , וגם עבודות מזדמנות בקהילה היהודית במלבורן. גם הרב דודו (מבית חב"ד במלבורן) שולח בהודעות תפוצה המון הצעות עבודה! לקראת פסח עבדתי הרבה בנקיונות ובישולים לקראת החג אצל משפחות יהודיות. כל העבודות, מלבד המטבחים, היו חסרות כל נסיון מוקדם והכל על בסיס ידע שצברתי ואנשים סבלניים (או לא סבלנים בכלל) שלימדו אותי במהלך הדרך.
מה העבודה שהכי אהבת?
העבודה שהכי הכי אהבתי הייתה ב-"Fish N' Chips" מקומי, בעיירה קטנה בקצה הצפוני של החוף המערבי. דגים מטוגנים בבלילת בצק על מצע צ'יפס חצי פריך חצי רטוב, חלק עיקרי בתרבות האוסטרלית. מקום כזה אפשר למצוא בכל עיירה, גם המבודדת ביותר. זה נראה מבחוץ בדרך כלל כמו בית מרקחת, ועל גבי חלון הראווה תמונות מחרידות של המנות הרלוונטיות. המקום שעבדתי בו היה עסק משפחתי קטן ומתוק. האנשים היו טובים ופתוחים, האמא בקופה, האבא במטבח, ושני האחים הקטנים מתרוצצים בניהם. עבדתי שם במטבח, לצלילי מוזיקת רוק של שנות ה80, שמן עמוק והמון הומור עצמי. זה לא היה המקום הרווחי ביותר, אמנם קיבלתי 28 דולר לשעה אבל המקום היה פתוח בדיוק שלוש שעות ביום. הקסם היה אווירת המשפחתיות והקלילות ששררה במקום. הרגשתי חלק מהמשפחה, התרגלתי למבטא האוסטרלי, לרוטב טרטר ולבירה אחרי משמרת, ויצאתי החוצה לקרוא בשם הלקוח עם אריזת נייר ספוגה שמן וחיוך ענק כל פעם מחדש. היה לי פשוט כיף להיות חלק מהמקום. אגב, ה-Potato Cake שלהם זכה בתחרות בכל אוסטרליה!!
עם אילו קשיים התמודדת?
להיכנס לראש של עבודה אחרי חודשים של טיול, במיוחד במדינה זרה, וכחוויה ראשונה בחיים של עובדת שכירה מחוץ לישראל, זה חדש ושונה ודורש הסתגלות מסויימת והבנה של יחסי הכוחות. המעסיקים, המשכורות, שעות עבודה וכו' – הכל שונה! העובדה שמקום העבודה הראשון שלי היה אצל מנהל ישראלי, הקלה עליי ועזר באחלה סיפתח לעבודה ביבשת. הכנסתי קצת דולרים לחשבון בנק (החדש מהניילונים) שלי, ושבועיים אחרי שהתחילה הקורונה עזבתי את המסעדה ואת מדינת ויקטוריה.
הייתה סיטואציה או חוויה קשה במיוחד?
יצא לי לחוות פיטורים במשך התקופה שלי באוסטרליה. החוואים האוסטרלים עלולים להתגלות לפעמים כאנשים קשים, חסרי סבלנות וצרי עין. אנשי האינ-לנד הוותיקים(אלו שגרים בקאנטרי), שלא יצאו מהחווה שלהם 80 שנה ולא מכירים דבר מלבדה, לעיתים יכולים לתת תחושה מאוד פוגעת של זלזול בתרמילאי הפשוט, בזמן שלו ובידע שלו. זה מעמד מאוד לא נעים להיות בו, לעמוד מול חוואי ובאופן מאוד פתאומי להבין שזהו, המקום שהיה עד לפני רגע בטוח, לא שלי יותר, ועליי להחזיר את כל חפציי בחזרה וזה שוב אני והרכב לבד באוסטרליה. הרגשתי מאוד לבד ומאוד פגועה. חשוב לי להעלות את הנקודה הזו כדי שאף אחד לא ירגיש לבד בזה, זה דבר שקורה, קרה לי וקרה גם לחבריי. הייתי רוצה לומר לכם, כמובן תמיד להסתכל על עצמנו ולחשוב מה יכולנו לעשות אחרת, חשבון נפש ובקרה עצמית זה תמיד מבורך. אבל, לדעת גם לזהות מתי פשוט נקלענו לסיטואציה מסויימת, ולא לתת לזה להוריד אותנו למטה ולהחליש את המוטיבציה שלנו להמשך!!! זה קשה, אבל זה גם חלק מהמסע, להכיר את עצמנו בסיטואציות שונות ולא נוחות גם אם זה רחוק מהבית. להמשיך להתחזק ולהתעצם.
מה העבודה שהכי פחות אהבת? מאילו עבודות מומלץ להתרחק, לדעתך?
יצא לי לעבוד ימים בודדים בקטיף תותים ליד העיר פרת'(הבירה של אוסטרליה המערבית). בסיום יום ארוך של יותר מ12 שעות עבודה, נוכחתי לגלות שבחישוב זריז (תשלום לפי משקל) השכר היומי שלי עומד על… 50 דולר. מרוב הלם לא הצלחתי להפסיק לצחוק. הרגשתי כמו בדיחה אמיתית. עבדתי 12 שעות תחת השמש לצד אינדונזים ופיליפינים שנולדו בתוך עגלת תותים ככל הנראה. הם לא נורמלים. אני לא מסיימת להתלבט האם התות הזה כבר מוכן לקטיפה (מקבלים הוראה לאחוזים ספציפיים של רמת אדמומיות שונה בכל יום) והם כבר סיימו את השורה. היו אלה אמנם ימי קורונה קשים, אך מהר מאוד הבנתי שזו עדיין לא סיבה להיכנע לשכר הרעב הזה. עבודות הקטיף השונות הן לרוב קשות מאוד פיזית. עדיף למצוא עבודות בשכר שעתי מתגמל, ואם מדובר בשכר לפי משקל (piece rate) ממש חשוב לקבל מראש תמונת מצב ולהבין כמה קשה העבודה ולאיזה משכורת ממוצעת אפשר להגיע בשעת עבודה. לפעמים יש מציאות בעבודות כאלה, אבל לרוב נפילות אז כדאי להיות ערניים.
ספרי חוויה מטורפת מהעבודות באוסטרליה.
הגעתי לRoad House בלב השממה של מערב אוסטרליה, חמש שעות נסיעה מהעיירה הכי קרובה. זו הייתה עיירה (בעלת רחוב אחד) אבורג'ינית, והמקום היה בית העסק היחידי. היה זה מלון דרכים מפוקפק שמארח בעיקר אוסטרלים שעובדים במכרה הזהב הקרוב, ומולו, בצידו השני של הכביש, תחת אותם הבעלים, הפאב המקומי, שבשעות הצהריים היו משודרים בו מרוצי הסוסים וכלבים. הרצפה הייתה מתמלאת פחיות בירה ריקות ודפי הימורים. בלילות, הייתה נכנסת לבר החשפנית השבועית, והמקום היה מתמלא באוסטרלים עם אפודיי עבודה צהובים וריר נוזל. אני הגעתי לתפקיד "all rounder" , ומלבד המשפחה בעלת המקום והחשפנית, לא היה שם אף עובד נוסף. בבקרים הייתי קמה מוקדם ועובדת בתור "house keeping" – חדרנית למעשה. כביסות, מצעים, אבדות ומציאות בחדרי שירותים מעופשים. משהו שבחיים לא העליתי בדעתי לעשות.
בצהריים הייתי עוברת לפאב, מנסה לפענח מתוך האנגלית השבורה של האבורג'יני מולי איזה בירה בדיוק הוא רוצה עם הסוס שלו, וברוך השם יש יותר מ-50 סוגי בירות שונים (אחד האתגרים הקשים שהיו לי!). בלילות עבדתי במטבח של המלון. במקום כזה אין מים לשטוף כלים, אין קופה חשמלית, ואין מלצרים. בכל פעם שסיימתי להכין מנה הייתי יוצאת מהמטבח ומחפשת את המספר המתאים על השולחנות. מדי פעם הייתי מחפשת מחפשת ולא מוצאת, ואז מבינה שזו כנראה הזמנה שנכנסה מהפאב, מול הכביש. הייתי יוצאת מהמלון עם הצלחת ביד (ככל הנראה נתח ענק של חלק כלשהו בפרה וערימת צ'יפס) וחוצה את הכביש לצד השני. חיכיתי לרגע הזה בכל לילה. הייתי נעצרת באמצע הכביש השומם לחלוטין, עם הצלחת בידי, נושמת עמוק את המדבר ומרימה עיניים למעלה, לכוכבים. הייתי מסתכלת על עצמי רק לרגע אחד ב"zoom out", קולטת באיזו סיטואציה אקראית וביזארית אני נמצאת, וכמה זה מגוחך ומופלא ואבסורד. דקה אחת הייתי נושמת כך את החוויה, ואז יורדת לקרקע בחזרה ורצה לפאב, מעבירה לחשפנית את הצלחת העמוסה, וחוזרת למטבח.
אני מודה על הדקה הזו שלקחתי לעצמי בכל לילה.
איך אפשר להרוויח כסף טוב, לדעתך?
מאוד קל להרוויח כסף טוב באוסטרליה. האתגר האמיתי הוא לשמור אותו!!!! אני חושבת שהדבר שהכי חשוב לעשות הוא הגדרת מטרות ושאיפות. אם המטרה היא באמת להרוויח סכום כסף מסויים, והמטרה הזו עומדת בסדר העדיפויות מעל טיול וחוויות מסויימות, אז חשוב לחדד את זה לעצמנו בראש, כי מאוד מאוד קל לשכוח. אחרי הגדרת המטרות, חשוב לעשות שיכלול נתונים כדי להבין בכל אופציה שעומדת לפנינו – אילו הוצאות נלוות הכרחיות מגיעות יחד עם העבודה למשל, ולא לחשב רק את המשכורת עצמה. אם המטרה היא באמת כלכלית, אחת הדרכים הטובות היא למצוא עבודה שבה מקבלים מראש מגורים ואוכל. זה קורה בדרך כלל בחוות, ושם גם עובדים כמות יפה של שעות ביום (חשוב לברר לפני, אבל בעונות של harvest / seeding (זריעה או קציר) ובתקופות שונות נוספות, שעות העבודה יכולות להגיע גם מעל 12 ו-14 שעות ביום).
להגיע למקום כזה זה להתבודד מהכל ולהיות מאוד מוכוון מטרה, שכן אין לך איפה להוציא את הכסף שאתה מרוויח, ואין לך גם זמן בשביל זה. (לרוב גם אין לך זמן לשום דבר אחר) אבל זה שווה את זה. אני ממליצה על חוויה כזו גם מעבר לפאן הכלכלי, אחלה דרך לחוות חיי חווה אוסטרלים אמיתיים. לא לשכוח כובע קש וארגז בירות!
איך מצאת עבודה באוסטרליה?
קודם קודם כל, דרך חברים ואנשים טובים בדרך. מילה של חבר שווה זהב! יצא לי גם לחצות מדינה בעקבות המלצה מחברה על מקום עבודה. איזה כיף שנוצרים קשרים אנושיים ואפשר לעזור אחד לשנייה ולקשר בין מקומות עבודה לאנשים טובים, דרך ניסיון אישי. יש גם כל כך הרבה מקומות מפוקפקים, אם יש דרך לאמת מקום כאמין ונעים לפני ההגעה, אין יותר טוב מזה.
המלצה שנייה היא שאין כמו מראה עיניים. אם ראיתי מקום שנראה לי מגניב, בין אם חווה בצד הדרך או בית קפה בעיירה, הייתי עוצרת, מציגה את עצמי ואת הסיטואציה שלי בפתיחות וחביבות, ושואלת. לי אין מה להפסיד!
המלצה שלישית היא כמובן האתר האהוב עלי ביותר – Gumtree. לא יודעת מה אעשה בלעדיו בארץ. בכל פעם הייתי מגיעה למקום חדש, נכנסת לאתר, ורואה מה נשמע. שווה להיות חדים, אפשר למצוא שם מציאות אמיתיות. מצד שני, זה אתר אינטרנט ויש בו הרבה סכנות בדמות אינפנטילים חסרי בושה. קיבלתי כל כך הרבה הצעות משונות. ישנן הצעות מגונות במופגן, ואז זה קל, פשוט מתעלמים או מדווחים (למשל להצטלם בעירום עם סוס ובירה, או לילה הוללות תמורת סכומים יפים מאוד למען האמת). זה מתחיל להיות קשה כשאת מקבלת הצעות עבודה שנשמעות סטנדרטיות מחוואים, וצריכה לתהות האם זה שווה את ההימור, הנסיעה והסיכון, או לא. חוואים הרבה פעמים חיים לבד בחווה וצריכים מישהו שיבוא לתת יד, ומוכנים לספק תנאי מחיה ברמה מאוד גבוהה תמורת העבודה ותו לא. אבל איך אפשר לדעת? אי אפשר, וכנראה ש"פספסתי" הרבה מאוד הזדמנויות מגניבות. אבל נראה שישנם סיכונים שלא כדאי לקחת. קשה לי לומר זאת בתור בחורה הרפתקנית שלרוב לא נותנת למגדר לעצור בעדה, אבל למדתי שלפעמים כדאי פשוט להכיר במציאות שאני חיה בה, בסיכונים הקיימים, ולהיות זהירה.
מה היית מייעצת לעצמך לפני הטיסה לאוסטרליה?
אולי לבוא קצת יותר ממוקדת. אוסטרליה, שמה הולך לפניה כיבשת האפשרויות הבלתי מוגבלות, וזה נכון. אבל גם מבלבל, ואי אפשר להבין באמת מה זה אומר עד שמגיעים לכאן. קצת מיקוד היה יכול אולי לעזור לי. מצד שני, כל כך כיף להתגלגל 🙂
לסיום – בתכל'ס, טיפ זהב שלך לעובד.ת המתחיל.ה
מציעה לכולנו לקחת מדי פעם נשימה עמוקה ,להתבונן בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה כמו תמונה, ולאט לאט להתרחק עם האצבעות ל-"zoom out" אמיתי. ואז, לרגע אחד, פשוט להבין איפה אנחנו ולהיות מבסוטים על עצמנו. אין כיף כזה!
